חמישה גמרים, עשור אחד: שנות ה-80 שציירו את הלב הצהוב

יום שישי, 3 ביולי 2026 · מערכת צהבת

מי שרוצה להבין מה זה להיות אוהד מכבי צריך להכיר את שנות ה-80. שישה גמרים אירופיים בעשור אחד (כולל שטרסבורג 1981), נוכחות קבועה בפסגה, וארבעה ערבים שנחרטו בזיכרון דווקא בגלל שנגמרו רע.

זה התחיל בברלין, במרץ 1980: גמר מול ריאל מדריד, הפסד 89-85. קרוב, כואב, אבל עם תחושה שהקבוצה הזאת עוד תחזור. היא חזרה, וב-1981 גם לקחה הכול. ואז קלן 1982: שוב גמר, הפעם מול סקוויב קאנטו האיטלקית, שוב הפסד, 86-80. שני גמרים איטלקיים בעשור, שתי תוצאות הפוכות מהחלום.

ההמשך היה כמעט אכזרי בעקביותו. לוזאן 1987: הפסד 71-69 לטרייסר מילאנו, משחק של נקודתיים שמסרב להימחק. גנט 1988, הפיינל פור הראשון בפורמט החדש: שוב מילאנו, שוב הפסד, 90-84. ומינכן 1989, אולי הכואב מכולם: אחרי חצי גמר ענק מול אריס סלוניקי (96-86), מכבי הגיעה לגמר מול יוגופלסטיקה ספליט הצעירה והמבריקה. מחצית שוויון 35-35, ואז ההתמוטטות הקטנה שהספיקה: 75-69 לספליט.

ארבעה גמרים אבודים בעשור זה כאב אמיתי. אבל זו גם עדות: קבוצה אחת מתל אביב שנמצאת שם, שוב ושוב ושוב, כשכל אירופה מנסה להפיל אותה. הדור ההוא לא הביא את הגביע השלישי, הוא הביא משהו אחר: את הוודאות שמכבי שייכת לשם. הגביע השלישי חיכה לסוף הדרך, בפריז.